פסק-דין בתיק ת"א 66495-07

מבוא

1.           לפניי תביעת התובעת ילידת שנת 1952 אשר נפגעה בתאונה שארעה ביום 3.2. 1983 (להלן:" התאונה"). התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, שעה שהתובעת החליקה על המדרכה בדרכה לעבודתה.

2.          לטענת התובעת, הנתבעים, שלטענתה טפלו בה במהלך השנים ממועד קרות התאונה, פעלו ברשלנות בכל הנוגע לטיפול הרפואי שספקו לה, ומשכך נגרמו לה נזקי גוף. תביעת התובעת הוגשה ביום 4.12. 2007, מבלי שנתמכה בחוות דעת רפואית בכל הנוגע לטענת הרשלנות.

3.          על פי הנטען, הנתבע 1 - מרכז רפואי ת"א (בית החולים איכילוב) ע"ש סוראסקי (להלן:" ביה"ח") העניק לתובעת טיפול רפואי בחדר המיון בסמוך לאחר התאונה וכן בסמוך לאחר מכן במסגרת מרפאת החוץ של ביה"ח.

4.          על פי הנטען, הנתבע 2 - ד"ר אילן קיסרי (להלן:" ד"ר קיסרי"), כירורג אורולוג, טיפל בתובעת בחדר המיון, אבחן "שבר קולס" בפרק כף יד ימין, ביצע רדוקציה וגיבס את כף ידה.

5.          על פי הנטען, הנתבע 3- ד"ר דוד גודווין (להלן:" ד"ר גודווין"), אורטופד מנתח כף יד, טיפל בתובעת, בסמוך לאחר התאונה, במסגרת ביה"ח והחל ממספר חודשים לאחר התאונה ועד לשנת 1987 במסגרת עבודתו כרופא עצמאי אצל הנתבעת 4- קופת חולים לאומית (להלן:" קופ"ח").

6.          על פי הנטען, הנתבע 5 - ד"ר צוני סיגל, כירורג אורטופד, טיפל בתובעת בין השנים 1989-1992, ובשנת 2000 במסגרת עבודתו כרופא עצמאי בקופ"ח.

7.          על פי הנטען, הנתבע 6- ד"ר דניאל וייגל, אשר היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה מתמחה באורטופדיה, טיפל בתובעת בשנת 1996 במסגרת עבודתו בקופ"ח.

8.          על פי הנטען, התובעת, לכל אורך השנים ממועד קרות התאונה, סבלה וממשיכה לסבול מכאבים ומגבלות בשורש כף יד ימין. לטענתה, בכל אותן שנים ובכל ביקוריה אצל הנתבעים התלוננה בפניהם על כאביה ודווחה להם הן על קרות השבר והן על היות התאונה תאונת עבודה. מוסיפה וטוענת התובעת כי בשנת 2004 אובחנו לראשונה כאביה כנובעים מהתאונה ע"י ד"ר יהודה דוד, מנתח כף יד, (להלן:" ד"ר דוד") וכן כי עסקינן ב"תסמונת קינבוק" שמשמעותה ניוון עצם כף יד ימין. יאמר כי ד"ר דוד הינו יועץ רפואי בקופ"ח. 

9.          לטענת התובעת, הן הטיפול והן האבחון הרפואי שבוצעו ע"י הנתבעים משנת 1983 ועד לאבחונו הרפואי של ד"ר דוד בשנת 2004, מנעו את אבחון התסמונת במועד בו ניתן היה להביא לריפויה באמצעות טיפול שמרני, וכן לא קישרו, כפי שהיה עליהם לעשות, בין התאונה לבין התסמונת. לטענת התובעת, "... התאונה גרמה לפגיעה בכלי הדם בנוסף לשבר, אותה פגיעה גורמת לתופעת הקינבוק. תסמונת הקינבוק לא אובחנה חרף תלונותיה הרציפות של התובעת על כאבים בשורש כף היד לאורך 20 שנה". (ב"כ התובעת בעמ' 5 לפרוטוקול ישיבת יום 3.2.11).

10.      אחת מטענותיה העיקריות של התובעת הינה כי הנתבעים גרמו לה נזק ראייתי באי שמירת מידע ורישומים רפואיים הנוגעים לפגיעתה ואבחונה ע"י הרופאים המטפלים ובכך נמנעת ממנה האפשרות להוכחת טענותיה בדבר תלונותיה והעדר האבחון.

יובהר כי טענותיה אלו של התובעת כלפי הנתבעים הועלו בפניהם לראשונה בעת    שהוגשה התביעה דנן בשנת 2007.

11.      טענה מהותית נוספת הינה כי משהנתבעים לא אבחנו במועד את מחלתה - התקיימו התנאים להחלת ס' 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 בשל התיישנות שלא מדעת שנגרמה עקב מחדלי הנתבעים, שכן נעלמו ממנה העובדות המהותיות המהוות את עילת התביעה ועל כן תביעתה לא התיישנה.

12.      הנתבעים הכחישו את כל טענות התובעת, הכל כמפורט בהמשך.

13.      יוזכר כי התאונה ארעה בשנת 1983, וכי התביעה הוגשה כ-24 שנים לאחר מכן תוך שהיא מייחסת לנתבעים טיפול רשלני החל ממועד התאונה. על התובעת מוטל נטל השכנוע כי בנסיבות הענין חלה הוראת ס' 8 ל חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן :"חוק ההתיישנות") המורה כי תקופת ההתיישנות תחל ביום בו נודעו לתובעת העובדות המהוות את עילת התובענה ואשר נעלמו ממנה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכלה למונען.

כפי שיובהר בהמשך, טרם תחילת שמיעת הראיות נדרשתי למתן החלטות הן בבקשת הנתבעים לדחיית התביעה מחמת התיישנות והן בבקשת התובעת למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט בשאלת הרשלנות הנטענת. מינוי המומחה התבקש בנימוק כי כל המומחים הרפואיים אליהם פנתה התובעת סרבו ליתן חוות דעת, אף כי חלקם הביע דעתו, כך נטען, כי הנתבעים או מי מהם פעלו ברשלנות כלפיה. בהחלטתי מיום 14.12.08 נעתרתי לבקשת של התובעת ומיניתי את ד"ר ליובושיץ כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש שהתבקש לקבוע, בין היתר, האם הנתבעים או מי מהם פעל ברשלנות כלפי התובעת.

כך גם נעתרתי ביום 21.10.10 לבקשת התובעת להגשת כתב תביעה מתוקן לו צורפה חוות דעתו של פרופ' מנדס, אשר תמך בטענתה כי הנתבעים פעלו ברשלנות בכל הנוגע לטיפול הרפואי שסיפקו לה, לטענתה. (יאמר כי בקשה זו הוגשה לאחר שד"ר ליובושיץ קבע, עוד ביום 21.11.09, בין היתר, שלא הוכח שהנתבעים או מי מהם פעלו ברשלנות).

הצורך להדרש לבקשות אלו גרם, מטבע הדברים, לעיכוב בקביעת המועד לשמיעת הראיות.

14.      כפי שהובהר לעיל, לב ליבה של המחלוקת נעוץ בתיעוד הרפואי שהוגש לבית המשפט ובעיקר בתיעוד הרפואי, ככל שהיה קיים, ואשר לא הוצג בפני בית המשפט. הכרעה בסוגית תיעוד זה, לחסד או לשבט, יש בה כדי להכריע בשאלה האם יש מקום לדון לגופן של טענותיה הנוספות של התובעת.